רבא מסביר את מקור הדין בתורה לגבי מחשבה פסולה הפוסלת את הקרבן – בפרט כאשר הכהן מתכוון לזרוק את הדם, להקטיר את האיברים או לאכול את הבשר "מחוץ לזמנו" או "מחוץ למקומו". מחשבה של "מחוץ לזמנו" הופכת את הקרבן לפיגול ומחייבת את האוכל ממנו בעונש כרת, ואילו מחשבה של "מחוץ למקומו" אינה גוררת עונש זה. רבא מלמד שכל הדינים הללו נלמדים מהפסוק בויקרא ז:יח, אשר משמש גם מקור להלכות נוספות הקשורות לפיגול.

ברייתא מביאה פירוש חלופי, הרואה את הפסוק כמתייחס למי שאכל את הבשר בפועל לאחר הזמן המיועד (ביום השלישי), ולא למחשבה פסולה בזמן העבודה.

מובאות דרשות שונות על לשון הפסוק הזה ועל פסוקים נוספים הקשורים אליו, כגון ויקרא יט:ז, כדי להבהיר את פרטי הדין ומשמעותו של פיגול.

אם הייתה מחשבה פסולה של "מחוץ לזמנו" אך הקרבן גם נעשה באופן אחר הפוסל את הקרבן, כמו "מחוץ למקומו", אין עונש כרת. אולם רבי יהודה חולק, וסובר שאם מחשבת "מחוץ לזמנו" קדמה, הקרבן נחשב לפיגול והאוכל ממנו חייב כרת.

אילפא ורבי יוחנן נחלקו האם המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים נוגעת רק כאשר שתי המחשבות הפסולות היו בשתי עבודות שונות, או אף כאשר הן התרחשו באותו עבודה.